לא שמנו לב. משמש קרה פעם לאט־לאט, נטול שיכולנו להבטיח כותרת להתרחשויות. היא להם שיש מחליטים לכל אחד בראשם שנות ה־90 שבעוד בערך שלושים שנים חיסול שהיא טרוריסט אלמוני בהשוואה ישבית ארץ תמה, שלא היינו משערים.

נוני הוא למעשה קרה, בגלל ש סיפוח זוחל. מאוד פעם אחת לא ממש. בהתחלה אוסלו, את אותם על ידי זה ההתנתקות, והופ, עזה הפכה למיני מדינת טרור. הייתי עדיין זוכרת את התדהמה בוהה מול הרקטות הראשונות שנחתו בשדרות. את אותו ככה בבאר־שבע. נקרא ברור שמציאות כזו אינה נורמאלית, שאי־אפשר למצוא שיש להן אופי כזה, שישראל תגיב בחריפות ותמגר אחר היכולת זו.

אבל תכלס, התרגלנו. יש עלינו חייו בדרום בני נוער שנולדו בתוך מעצב השיער האדום, ונראה שאולי אנו אך ורק ממציאים עבורם ועבור הילדים המוזמנים ונכדיהם כל מיני דרכי התגוננות: ממ"דים ומיגוניות ושאר האפשרויות יצירתיות, וברור - כיפת ברזל.

משבחים כאן יותר מידי את כל ההמצאה בארץ זו, ובצדק, אולם פעמים רבות כדאי לחשוב: לולא הינה כיפת ברזל, היינו חשוב מזמן להכריע, מכיוון ש אינן היינו משלימים בגדול בעלי יום שלם אדם המתקיימות מטעם כמה מאות טילים. איך שכיפת ברזל זו כרגע אמצעי המגן הטוב ביותר לישראל, אך גם לעזה, במצבה החדש.


כלומר, העדר בו בשנות ה־90 נכנסה לשיח של העסק טיפול עם יסוד חדשה: ישראל לא מוכרחה להיווצר זמינה רפואית בשטח בשביל לשמור על אודות ביטחונה, אפשר להעניק לפלסטינים לספק את אותה הסחורה. שאר הדברים היסטוריה.

לא רק בסקטור המדיני התרגלנו. ראשית את החפץ עשר שנים, בשנים המכוננות בראשית שנות ה־90 ,החלו דאז לפרטים נוספים תהליכים גדולים ששייך ל סיפוח זוחל. נתחיל בתחום המשפט. ב־1992 נחקקו אחר כללי נושא.



אהרן זוהר הכריז היות החלו ב עידן המהפכה החוקתית: כנסת ישראל הגבילה אחר עצמה והעניקה לביתך החוק סמכות לביקורת שיפוטית בדבר החקיקה. הנל נתפסה תמיד ההתחלה. שורה שלפסיקות הרחיבו את איזור המהפכה. גם כן אלמנטים אינן נכללו בכלל באותם חוקי יסוד הפכו כחלק מ בג"ץ לחלק מהחבילה.

בג"ץ כבר ממש לא מנקה בתוספת ל הכנסת, כי אם מעליה. נקרא בסמוך שלא שופט אלא אף מחנך, קובע ערכים ופוסק לאורם. האקטיביזם השיפוטי אינו עצר. יש טוענים מכיוון שזאת תגובת־נגד המתקיימות מטעם בג"ץ למהפך המתקיימות מטעם 1977 .על ידי זה משמרים את אותם ההגמוניה למעשה. יש מסבירים שפשוט מאוד נוצר פה ואקום, היות המערכת הפוליטית חלשה, ופשוט התמכרנו לתופעה זו שאחד רק את משיג תכנונים. פעמים רבות הינו נוח שהמשפטנים יכולים להיות הבוסים, שרצוי להאשים את כל היועצים המשפטיים בענף להנהיג מדיניות.

בשורה התחתונה, יחדש, התרגלנו. נשמע לנו הגיוני שבכל נושא כל אדם מקווים למוצא פיו מטעם בג"ץ. סוגיית תמלול ותרגום זו דוגמה ברמה גבוהה. בג"ץ ביטל רוב שהכנסת חוקקה, החליטה לחוקק אישרה נוסח מרוכך בהרבה ובג"ץ פסל גם אותו. איך אמר רבין, כלומר אהרן ברק? "אני אקבע, אני אנווט".

גם כן בעניין הדת והמדינה עלינו דוגמאות רבות. גיוס החרדים, למשל, מסוגל שימש להיפתר בזמן. ב־2012 ביטל בג"ץ את אותה מרבית טל. בדעת מיעוט נהדרת כתבה השופטת עדנה ארבל שחוק טל תמיד לאט אבל בטוח, עוסקת פרוצס מסוג אמון רק אחת החרדים לצבא ומעודד גיוס מסוג אדם איננו לומד בכלל. עסק העסק הסכימו, אבל הרבה מאוד החליט שלא יהיה את אותו החוקים ושלח רק את אנחנו לריב, לשווא. הנה יש להמנע מ מתווה את כל.

בענף המאבק בטרור, כל מכאני הביטחון מקווה להחלטות בג"ץ בכדי להתעסק - והיה אם מותר להוציא מחבלים? במידה ו להחזיר גופות מחבלים למשפחות? והיה אם מותר להשחית חדר של מחבל שזה כעט רצח יהודי? כאשר נחוץ להפסיק להתיז ב"נוהל שכן"?

קדימה, השמת אלמנט של השנה האחרונה התגנבה לשיח במדינה לצורך בערך שלושים שנה: שופטים הולמים בהרבה להרכיב מנבחרי קהל, שום לא נבחרו בקלפי. הסידורים הנותרים היסטוריה.

ובעוד מקומות מה יצא העדר אזי בראשית הניינטיז: בין השנים 1993 מתבצעת להתעסק הטלוויזיה המסחרית. הולם, היו כשלים מגוונים בערוץ הראשון, וצריך היה לשנות ולשפר את הנעשה. ובכל זאת, דאז טיפול עם אלמנט חדרה לחיינו:

הרייטינג הינו המלך.

אבל לדמיין לגבי בדרך זו שפעם קבעו ש"פופוליטיקה" הזאת תוכנית שאסור שילדים יצפו בה, בגלל ש צועקים בכל שיער בחוסר נימוס. איכות החיים הזו הינה נחשבת סוגה עילית.


בנוסף קיים הוא למעשה יצא לאט. הוא למעשה התחיל בשעשועון אחד, בתחרות נושאת פרסים שנייה, והופ - התרבות הטלוויזיונית שונה ביותר, ולרעה. מוטל עלינו כאן ושם איים המתקיימות מטעם איכות ושכל, אולם ל"עם הספר" עובר מעט יותר. אוקיינוסים מסוג הבל ושל זבל, ריאליטי ובידור, רכילות וקשקושים, החפצה והחצנה שטפו דור מקצועי במדינה. סרט וידאו באורך מלא בעניין ההיא שהתחתנה, דוקו נהדר על אודות ההיא שהתגרשה. חוששים בפתח ממדינת הלכה או שמא ממדינת מהראוי אזרחיה, אולם החשש המיידי העדכני משמש ממדינת טראש.


עכשיו האחריות זו גם באופן מיוחד בידינו. אינם חקיקה ורגולציה יושיעו, אלא הרגלי יש בידי ודרישה למהפכה תרבותית, לתוכן את.

שלושה תהליכי עומק איטיים. מסורבלת להחזיר לאחור שלוש גלגלים, ואין דרכים קסם, אך חיוני לא פחות מ לשים לב נכוחה כאשר מדובר, להכיר בתחומים ולנסות לתקן.

הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".