בצנרת השייך ט"ז בחשון תרצ"ט (1938) התחוללו שמחות "ליל הבדולח".

הניצוץ שהצית את כל האש היה התנקשות של מוקדם יהודי גרמני בן 17 בשם הרשל גרינשפן במזכיר בשגרירות הגרמנית בפריז (מטרתו היתה השגריר). הסיבה להתנקשות נמכר בשם מכתב שקיבל גרינשפן שבו תוארה הגליית שלכם בעלי ועוד מקומות יהודים רבים ומגוונים ממוצא פולני, מגרמניה לפולין.


שום הניסיון להכיר את אותו המאורעות כהתפרצויות זעם ספונטניות, קיימות הוכחות לגבי שוטרים שהזהירו את אותו חבריהם היהודיים על אודות בדרך של הנקרא פוגרום עוד ראשית להתנקשות. וגם העניין שהתאריך נהיה באופן ממשי בתאריך הנקרא ה"פוטש" (נסיון ההפיכה של היטלר) מוכיחים בעניין הכוונה מלמעלה.

באותו לילה יצאו לרוב מטעם עובדי המפלגה הנאצית להתפרעויות ופוגרום. מרבית בתי הכנסת בגרמניה נהרסו, וגם בתי קברות יהודיים חוללו ואלפי חנויות בבעלות ששייך ל יהודים נשדדו. כ-30,000 יהודים נעצרו ו-400 נרצחו. אף בזמנים מעתה והלאה נמשכו התפרעויות. בגלל הזכוכיות המנופצות מחלונות הראוה של החנויות הוירטואליות, הוא הלילה זה בטח "ליל הבדולח".

בילויים הינם היו עליית מדרגה מטעם האנטישמיות הנאצית, ואם בכל גינויים מרחבי אמא אדמה (הכנסיה לעומת זאת שתקה), הגרמנים אינם נרתעו והמשיכו להצר אחר צעדי בני העם היהודי.



* * *



ב- י"ח בחשון תרכ"א נחנכה שכונת משכנות שאננים.

משכנות שאננים זו השכונה העיקרית שנבנתה בירושלים מבחוץ לחומות ברצלונה העתיקה. התקנת השכונה בסיועו ותמיכתו מסוג דוד מונטיפיורי, הפכה לסמל מסוג יציאה מהחומות ובנין ירושלים.

או לחילופין אזי היישוב ירושלים התכנסה לתוך החומות ושהיה חיצוניים לחומות בשעות הלילה נחשבה למסוכנת בגלל כנופיות שודדים שפעלו תחלופה ל. בתחילה נבנו בעיר 16 בתים במבנה ארוך, ובסמוך לו בנה מונטיפיורי טחנת קמח למען לתת פרנסה לתושבי השכונה. אך לאחר משך התקלקלו המכונות והטחנה הוזנחה.

השם "משכנות שאננים" נלקח מפסוק בישעיהו (לב, יח): "וישב עמי בנווה פיוס ובמשכנות מבטחים ובמנוחת שאננות", וסימל את אותה שאננותם שהיא התושבים המקוריים שהעזו לצאת מהחומות.

בסביבה הקרובה מוצגת כרכרתו המשוחזרת שהיא מונטיפיורי אחרי שהכרכרה המקורית שהובאה לכאן בין השנים תרצ"ו (1936) נשרפה.



* * *



כ"א בחשון תש"ה חנה סנש מוצאת להורג (1944):

חנה סנש נולדה בבודפסט שבהונגריה למשפחתו מעורה כהלכה בקהליה הכללית.

הזאת התקבלה לבית ספר נוצרי, וכשנבחרה למועצה הספרותית של מרחב המעצב נמנע ממנה למלא את אותו הייעוד מגורמים אנטישמיות. גילויי האנטישמיות השונים בהונגריה באותה משך הפכו בתוכה לציונית נלהבת. ביומנה סיכום את אותה השורות הבאות: "איני זוכרת או אולי סיפרתי בסמוך שאני ציונית. אני בהחלט מרגישה קיים שיהודייה אנוכי כמעט בכל מאודי... אני מתגאה ביהדותי ומטרתי להיות לארץ ולהשתתף בבניינה... איכות החיים יום הולדתי, בת 8 עשרה אני. פרויקט אחד מעסיק אותך בלי לחדול - מדינתנו. מקום אף אחד לא יש בעולם שלשם שלא נפלטים, אף ממש לא מהגרים, אבל מתוך אתרים אחרים לביתנו - ארץ ישראל".

בטווח גיל 18 עלתה לישראל, היא למדה בבית ספר חקלאי להציע בנהלל כשנתיים, והצטרפה לקבוצה שהקימה אחר קיבוץ שדות ים.

לאורך מלחמת אמא אדמה השניה היא התנדבה לצבא הבריטי על מנת להילחם בנאצים, והצטרפה לקבוצת צנחנים שצנחו בקרואטיה לתחום הגבול ההונגרי. זאת חצתה את אותה הגבול להונגריה ונתפסה תוך כדי חיילים הונגרים ונשלחה לכלא בבודפסט, עיר הולדתה, שבו נחקרה בעינויים.

הזאת הועמדה לדין בעוון ריגול ובגידה במולדת (שכן נולדה תמים ), אבל קודם שהסתיים החוקים זו גם עלות להורג. העובדות קרה בין השנים כ"א בחשון תש"ה (1944).

אלמונים הביאו במדינה לקבר מדינה ישראל בכל בית העלמין בבודפסט, ולאחר כ- 15 קיימת הועלה ארונה אלינו ומהווה נקברה בהר הרצל.

בסיומה של שהוצאה להורג פה בבגדיה, חוץ מ פתק שבו ביקשה סליחה מאמה, שיר שכתבה זמן קבוע ספורים לקראת מותה:



"אחד - קיימת - ארבעה... הנה ה האורך


נספח צעדים משמש רוחב הצלע -

היום מרפרפים בסימן שאלה.



מיהו - קיימת - ארבעה ... כנראה לפני שבוע

או גם סוף הירח ימצאני עכשיו עוד.


אבל ממעל לראשי - האין.



היום בחודש יולי בת כ"ג אהי

במשחק נועז עלי מספר עמדתי

הקוביה כרכרה, הפסדתי."