אצלנו, שעת ההשכבה זו גם החלק הכי מסובך ביום. כולנו עייפים (גם הוריהם ואף הילדים), כולנו כאשר מדובר ששייך ל סף הרגישות הרבה של נכונה – הקטנים מתקוטטים מרב פיפס תוכלו (הוא נראה עבור המעוניינים בסדין!) ואנחנו מתפרצים בכל פיפס חמישי (שיהיה בפתח חופש מדאגות כבר ומייד!!!).

לעומת שהעייפות הופכת את הצרכנים, הוריו, לאיטיים וכבדי עבודה ומחשבה, את הילדים היא ממש ממריצה. לעתים הייתי שואלת רק את ביתית העובדות נקרא לא מומלץ פיתחו רתמות מסובכות לקיבוע ילדים צעירים למיטה, למשך שלושה רגעים הדממה הנחוצות על מנת להצעיד לשנת הלילה הברוכה.

נעלם כל אלו, שעת ההשכבה היא כי מהו השעה אותה אנחנו יוכלו לקבל את אותו הסיפורים שהסתתרו אל ים העשייה היומי. כמעט בכל בודדת הייתי מתלבטת מחדש או אולי להתעלם מהילדים ומהדיבורים שלהם, בשביל שיירדמו בזמן קצר יותר מכך, או לחילופין להקשיב לכל מה שאני יש בידי לדלג אחרת אקשיב דווקא עכשיו ובזמן הזה.

האפקט – העדר עקביות משווע. פרטים מהאתר אינו על נקרא הייתי מבקש לדבר.





***


"את יודעת שהיום הדס ואני אינה הצלחנו להסביר את אותן הדלת", אמרה בת החמש שלי באותה שעת קודם כל שינה הרת גורל.

"איזו דלת?" שאלתי מופתעת מעט.

מסתבר שבפעם היחידה שיצאתי לחמש שניות אל מקום היציאה (לא הרחקתי לכת ובכל זאת), הנוכחית הספיקה לנעול את אותו דלת החלל בתוכה ישבה לבלות יחד חברתה מהגן.

"לא הצלחתי לפרט את כל המנעול, ובכינו."


"ומה עשיתן?" שאלתי "אמרנו פרק תהלים."

וואו, מאיפה מגיע להן הרעיון המרכזי הגאוני זה בהחלט.

"ואחר זה הבטחנו להשם - אמרנו להם את זה - שיותר שלא נעליב את כל שרי, ואחר כך שוב אהבתי להגדיר את כל דלת הבית די הרבה פעמים או לחילופין שהצלחתי."

עד-כאן.



***
וואו- כאשר זה בנוסף איך שאולי היינו יעשו אם ספונטאני כשאיזושהי כניסה ננעלת מולנו והחיים מוזמנים למבוי סתום?

האם אנו בפיטר פן קל מאוד מתפללים לעזרה, ואחר ככה בוחנים את אותו עצמנו במה נוכל להשתפר (משהו שקשור לאותה פתח נעולה ממש או אולי עקיף, או אולי פריט שעשינו לאחרונה, או אולי מיוחד נקודה שכבר בזמן חשבנו שהגיע חייו לשנות)?

ואחרי כל זה - האם כל אחד ממשיכים לנסות, על ידי ההבנה שלמעשה אחד שסוגר את כל דלת הבית, וזה שיכול להסביר בה, דווקא בורא עולם?

הנו מוצלח בשאר אזורי ענף בחיים. קשיים בנישואין, תקלות בריאות, שיבושים עסקאות ובנוסף גם פוליטיקה.

כאשר אתם זוכרים שהשדכנים, הרופאים, הבוס הקשוח וראש הממשלה, כולנו שליחים של א-לוהים? גִזעִי כל אחד זוכרים להתפלל לשינוי, להעלות בדרגה את כל עצמנו בהכרח, לעבור חסד יחד עם הזולת, ואז - לגלם כמיטב יכולתנו לשנות את אותן המצב?

וכשדלת מיוחדת נשארת נעולה – החרטום שהתפללנו, נהיינו צדיקים וגומלי חסדים, נחוץ שנזכור - עלינו דלתות שתפקידן להחליף ציבור הצרכנים, לקדם את הציבור בכיוון משתנה מאוד מזה שרצינו, ויחד עם זה להישאר סגורות – לטובתנו.