יוני ואני גרנו באותה קומה במעונות האוניברסיטה. הזו הינה אחת בלבד מאותן בעלות שהיה להן כל - זו גם השתתפה בתכנית המצטיינים של האוניברסיטה ובתכנית הדרכת מיוחדת של האו"ם, זו השתתפה בתחרויות ריצה, הייתה חברותית, פתוחה וחמה. ואם לא די בכל אלה, זו גם כמו כן נתפסה יפהפייה, אהבה לטייל, לרקוד, לשחות ולנסות דגשים חדשים. והיא בנוסף שינתה אחר תחולת החיים של.

היינו מיודדות, עדיף שלא יהיה בתי עסק קרובות.

לא לפני שהחלמתי משפעת, ניגשתי לחדרה שהיא יוני על מנת ליטול מהכתבה סיכומים השייך 10 קורסי פסיכולוגיה את זה החמצתי. טוב מאוד שאם עליכם למישהו את כל הסיכומים – את זה זוהי. גיליון הנוכחות לחיית המחמד היווה מושלם, וסיכומי הלימוד בשבילה היו מסודרים להפליא בהתחשב.

"את מרגישה יותר טוב?" זו שאלה.

הנהנתי. "זו הייתה שפעת בעייתי, אך אני בהחלט חושבת שאני תם תם חוזרת לעצמי".

"הסיכומים בתיק שלי". כשהיא נעמדה, זאת העוותה את אותו מייל ופלטה אנחה קלה. "אימון ריצה – קורע", הסבירה, ושלחה אליי חיוך עקום.



"למה את אותם ממש לא לוקחת הפסקה?" שאלתי. "את קיימת כל כך קשה מאוד, מתאמנת יותר מידי די הרבה, רק את מתפעל בתנועה. אבל נקרא בהרבה מדי?" הרגשתי חשש כנה לבחורה יוצאת הדופן הנוכחית – הנוכחית מסוגלת לשחוק את אותן עצמה מהר. היא דאז תיהיה יחודית נוסף על כך אם לא תהיה אצנית.

זאת הסתובבה ופניה איתי, ואז נעצרה. "אני חייבת לרוץ לעומת אני יכולה".

פרויקט בה היה כה רציני וחמור. "מ-מה?" גמגמתי. "לרוץ לעומת רק את יכולה?"

"כן, הנו המוטו שלי: "רוץ לעומת העסק שלך יכול".


"יש לך מוטו?" שאלתי, בוחנת את מייל. ראיתי שלא מתבדחת.

"לעולם אינך צריכה לדעת כמה זמן יצליח להגיע זמנך, זמן מסויים רגלייך יפסיקו מהווה, מתי ממש לא תוכלי יותר לבצע פרמטרים דנדשים. הרי רק את רוצה לקנות, לעומת את אותו עלולה. לרוץ לעומת רק את יכולה".

"אבל אנחנו בכל צעירות! תמיד שיש להן 20!" מחיתי. אווירה כזו או אחרת התחילה לגאות בתוכי, צל השייך חשש, של סופיות הזמן – פריט איננו חוויתי אחת. בלעתי רק את רוקי, מנסה לדכא את אותן התחושה זוהי.

יוני נדה בראשה. "את איננו יודעת?"


"יודעת מה?"


"יש עבורנו טרשת נפוצה". אינה הייתה עצובה אם מרירה אלא פשוט תיארה אחר המציאות. "אני שלא יודעת מתי הרגליים שלי תחלשנה, מתי יהווה עבור המעוניינים קשה מאוד מהמחיר הריאלי לרוץ ואז בעייתי מהראוי לפנות. אני בהחלט אינו יודעת מתי אשב בכיסא גלגלים ובלתי אוכל עוד לצאת למסע תרמילאים בהרי או גם לטייל באלפּים. הייתי אינה יודעת תקופה לא אפשר בעשיית דגשים שאני אוהבת אם לבלות אלמנטים חדשים. אז אני בהחלט מנסה להעביר זמנם וכל זה כאן. זאת ההזדמנות שלי! רוץ לעומת כל אחד יכול!"

"ואו, הייתי... הייתי אינם ידעתי", פלטתי. "זה מדהים".

"לא, אינן נהדר. אני בהחלט בסכום הכל בן אדם. גורם שמבקש למצות רק את החיים. הוא למעשה לא יחודי בעיה מסוג 'לחיות את אותם הרגע', אלא רצון למלא את אותם חיי האדם בדברים שאני מעריכה, לרכוש אלמנטים שחשובים לי".

זו מסרה עבור המעוניינים את הסיכומים.

"יש עבור המעוניינים טרשת נורמטיבית, הרי אני בהחלט מיד יודעת שהשעון שלי מתקתק. אני בהחלט עושה את כל וכל זה כאן, ובלתי מחכה למחר! אני אינו מעוניין להתחרט כשאהיה רתוקה לכיסא גלגלים. אני יודעת שעד איכות החיים באופן מיידי הספקתי לעשות המון".

הזו עצרה לזמן ועננת עצבות זחלה לתוך פניה.


"אני רק אחת מבנות המזל. יש צורך כל הרבה כל אדם שיעיל מנסים להותיר את אותה איכות החיים, צמודים לאוזניות, נדבקים למסכים על מנת לרכוש את כל חיי האדם. ומה עם יחד עם זאת בני האדם גם לא מרגישים שהם מבזבזים אחר הזמן שלהם, הללו שדוחים את אותו כולם למחר, שמחכים למועד אחר? השעון ששייך ל אנחנו מתקתק. למזלי הרב, אני קל שם לב אחר השעון שלי".

עזבתי אחר החדר, המומה ומלאת השראה בו-זמנית. אינן יכולתי להאמין שמישהי בגילי מקדימה אותי יותר מידי בשיטת בו זו חיה – אכן חיה – את אותה חייה. רציתי להיגמל רק את מאמרי השיעור ולרוץ, לשחק לאחוז במהלך החיים לקראת שהם יחלפו בדבר פניי. באותו יום קיבלתי בהרבה יותר מעניק סיכומי הדרכה בפסיכולוגיה.

אחרי השנה הראשונית, נותק הקשר ביני על גבי שרה, אבל מעולם שלא שכחתי את כל האינפורמציה שלה. החלטתי לא להסב לעתיד. התאמצתי לערוך את כל משך החיים לטובה, לטפס בנושא עלה רוחניים ולחקור אחר נופי נשמתי. וכשאני מתפתה להאט ולשקוע בהרהורים, הייתי מדמיינת בה במוחי ושומעת שבה מציגה לי: "רוצי בעוד את אותם יכולה".