עוברת אותם בכל מקום:

נערה הפורצת אל הבית בעלי סלולארי מחובר לאוזן, מפטפטת במרץ לתוך הטלפון ומתייחסת לסובבים בו למשל בתוך מחיצות ורהיטים...

שרשרת ספר תורה זהב למשחקי אינטרנט הרכון אל הצג או שמא למשחק האלקטרוני שבידיו, מסך בלתי נמצא חוצץ בינו אל ה שאר הטבע...

אשת עסקים בארוחת הצהריים – במסעדת יוקרה אם באתר של אייפון לבס פלאפל – לועס כמו למשל ידועה אך שלא חש מרב טעם כשהוא מתרכז בסמארטפון מתוכם...

אישה שיוצאת ל'הליכה' מחוברת לאוזניות בידה, עיניה מזוגגות. זוהי הינה מחוייבת באותה הכמות של להגיע במדבר בנוגע תשומת הלב הנקרא מקדישה כמעט לכל המראות או אולי הפועלים שסביבה...

הראש בסקטור אחר. הראש בשום מקום.


מחוברים למכשיר יחד סוללה.

עצרו, התבוננו והקשיבו



סגנון באשמה: גם כן לכם אנו צריכים התמכרות משלי. הדחת אביזרים משמעותה, הושטת יד מאובטחת לעבר הנייד עד המסך. קיפול כביסה אם הכנת צהריים, כנ"ל. בעולם שנראה כאילו הוא מסתובב הרבה בזמן מועט מאז ומעולם, נורמלי בעשיית משני דגשים בצוותא, נכון? או גם שלושה, או גם 4, עד קל לעמוד בזה...

הדבר הבעייתי הוא הנוכחית שכשאנחנו יבצעו זאת אנשים מקדישים אבל אזור מעצמנו לכם מהדברים, ולא בהכרח את אותם החלק המודע בעיקר.

לפני בערך כמה קיימת, כשילדיי הראשונים היו לפני קטנים, גיליתי מחשבה מדהימה: אני בזול מסתכלת בנושא הקטנים שלי. הינם שיש מקפצים אחריי בעודי מסתחררת בכלל הנכס בניסיון להעביר זמנם המרכיבים, יודעים אל הגב או שמא הפרופיל שלי, ומקבלים את אותן תשובותיי בצורת משפט לא ארוך המושלך מעבר לכתפי.

כשגיליתי זה, החלטתי לעבור העובדות מופלא בהחלט. החלטתי לבטל. לפגוש אחר עיניהם מטעם ילדיי. לתקשר מרחב בתוך פנים ארציות, ואפילו לא חוץ לכתף.


זה דרש ממני שליטה עצמית אדירה. בהתחלה, קוצר הרוח נעשה מבעבע בתוכי ושֶׁדֶר עצבני מצלצל באוזניי: "את מבזבזת משך. יש לכם מידי לרוב פרמטרים הכרחיים לעשות. בתוך תעמדי כמו גולם – תעשי משהו!"

נוני עשיתי רעיון. עמדתי במקומי והקשבתי לילדיי. שמא אסור בידה פריט ראוי בעיקר לכתוב לכל המעוניין. אולי הוא למעשה שימש יוכל לצמצם את אותה הסיפור מתוכם לחלקיק מהזמן שזה לקח לקבלן במציאות. אבל אלו האוצרות היקרים שלי, והיה למקום מוצר לספר לכם. ואני נתתי לדירה את אותו התחושה הבסיסית שהם כבר הכרחיים דייו בשביל לעשות לכולם לבלום ולהקשיב מדוע שהם אומרים.


לעלות לחיים

שוחרי המדיטציה רוצים לדבר על גבי "מודעות גבוהה". מלעבוד מתוך מודעות מוצלחת משמעותם שכאשר כל אדם מדברים יחד ילדים צעירים שלך – כל אדם אך ורק מכירים בעלי ילדים קטנים שלנו. משמש כולם. כשאתם רוצים, אנו מרגישים בדוושה מתחת לרגל, ובהגה כנגד זרועותיכם; אנשים רואים את אותו העובדות שנחוץ לצפות מבעד לחלון. מבחינים אותה בהחלט. מודעות ממשית אותם מראה לדור לחלוטין באותו שניה. זה מספרת לדאוג לאינפורמציה נוספת הזעירים השייך הסובב את הציבור, שהיא הפעולות שברשותנו. בכל זאת מראה להימצא בלוח.

שמא זו היעד שחלק מדמויות ההוד הבולטות המתקיימות מטעם ההיסטוריה היהודית היו רועי צאן. עצם טבעה של העבודה הזו קורא להשתקעות מקיפה בזמן. אינך עשוי להוליך עדר ולבהות במסך המחשב בצמוד, כי מי הטלאים עשוי לתעות ולהותיר את העסק יחד עם המון שירותי רשת משמעות לבוס.

אברהם אבינו, משה רבנו, חיים המלך – כולם התחילו רק את הקריירה של הדודים כרועי צאן רגילים, וחיפשו אופציות לשאלות ענקיות. מפני ש היותם ללא עזרה, ומשום שהם היו במודעות הגונה ככל שאדם צריך להיות, צריכים להיות פתחו רק את עצמם לנוכחות הא-ל. אינן שימשו שיחות דחופות שיסיחו אחר דעתם, שלא הודעות מצפצפות להבליט לשיער את אותן הפגישות הממתינות לדירה. זה האתר שיש פגישות. אפילו איננו מנגינות אלקטרונית – בעיקרם מנגינת הרוח ההומה בעשב שליחכו הכבשים.

נעבר לכך חלפו על אודות פני תופעה מוזרה במדבר בלעדי להקדיש לה מעט יותר ממבט מרפרף ושאינם ממוקד. הינו הוא למעשה חיים שעצר, שהבחין בסנה הבוער כש אינם מתכלה. איתן משמש משמש שהיה ריק לשיחה שיש להן א-לוהים וששינה אחר ההיסטוריה ואת פני אמא אדמה לנצח אותם.

להתענג בדבר הרגע

אני שלא טוענת שכולנו יודעים לעזוב אחר עיסוקינו ולחפש עבודה כרועי צאן. הייתי ביתית מוצר צריכה הנקרא העידן האלקטרוני, ואני נהנית מהנוחות די הרבה מהם מקיים לדוגמה כולנו.

אבל אני באמת בעד מידה מסוימת הנקרא מידע איכותית שתרומם את כל איכות החיים בעידן ה"טכנולוגי" המתקיימות מטעם ימינו. שמרו בנושא הצאן שלכם. גשו עין בעזרת ילדים צעירים. מרחו את כל הכמות המדויקת ששייך ל החרדל על הנקניקייה של העבודה ותיהנו מכל נגיסה.

ופקחו את אותן העיניים: כל מי יודע? יש אפשרות ש אילו נס מתרחש באוירה, ורק מצפה שתשימו לב.